המלחמה בסוריה התפזרה מזמן ללחימה במספר גזרות עם שיתופי פעולה של כוחות צבא שונים. אחד משיתופי הפעולה החזקים ביותר הוא של ארגון הטרור חיזבאללה, שפועל למען שמירת שלטונו של אסד, לבין הכוחות הרוסיים, שמגנים גם כן על אסד ומונעים את נפילת סוריה בידי ארגון דאעש.

לוחמי חיזבאללה יצאו נשכרים מאד משיתוף הפעולה הזה. ההערכות הן שכיום הארגון, שנלחם מול ישראל, מקצועי הרבה יותר ויודע להתמודד עם תרחישי לחימה רבים, זאת בזכות ההכשרה הרוסית הצמודה לה הם זוכים בקרבות בסוריה. כמו כן, ההערכות הן שחיזבאללה יודע היום להשתמש בכלי נשק מייצור רוסי, שלא היו ברשותו בעבר.  הסכם גור-צ'רנומירדין משנת 1995 קבע כי ארה"ב ורוסיה, שתי יצרניות הנשק הגדולות בעולם, לא תמכורנה נשק קונבנציונלי לאיראן. בנובמבר 2000 ביטל פוטין את מחויבותה של רוסיה להסכם. נוכחות הצבאות הזרים בהובלת הצבא האמריקני בעיראק ובאפגניסטן יצרה מציאות מאיימת מבחינת האיראנים והסורים. קביעתו של נשיא ארה"ב כי "מי שלא אתנו הוא נגדנו" וכן ההצהרה בדבר הצורך במעורבות אקטיבית להבאת דמוקרטיה למזה"ת, נתפסה כאיום ישיר.

במהלך העבודה מצאתי שיש גם קשר בין איראן לרוסיה: באוקטובר 2004, עמד בכיר במשרד החוץ הרוסי על חשיבותה של איראן: " המדינה היחידה באזור המזרח התיכון  אשר מגבירה את כוחה הכלכלי, טכנולוגי, מדעי וצבאי היא איראן. היא נהנית מאוכלוסייה משכילה, 11% מעתודות הנפט ו-18% מעתודות הגז, בעלת מיקום גיאו-אסטרטגי חשוב בעל מוצא לצירים יבשתיים וימיים, המחברים את אירופה ואסיה". ההערכה הזו הפכה למרכיב חשוב במדיניות החוץ הרוסית. תוכניתה של רוסיה להקים קרטל עולמי של גז טבעי, התבססה לא מעט על ברית עם איראן, בעלת עתודות הגז הגדולות בעולם אחרי רוסיה עצמה. מכנה משותף נוסף לרוסיה ולאיראן, הוא החשדנות ההיסטורית כלפי טורקיה, עוד מימי האימפריה העות'מאנית.